כל פגיעה בילד גורמת בחילה קשה, מזעזעת את קירות הלב, מרעידה נימים נסתרים.
ואני חושבת לעצמי וגם בקול – לא הכול אפשר למנוע בעולם הזה.
אבל כן חובה לעשות כל השתדלות למנוע את מה שאפשר.
מה זה אומר?
ליצור קשר וחיבור עמוק עם ילדינו כדי שנהיה אנשי סודם וכדי שנוכל לשמוע מהם בזמן על כל קושי או התפתחות של תהליך כלשהו בחייהם (למשל, קשר ממושך עם אדם מבוגר זר לא יתפתח אם הילד ישתף את הוריו בתחילתו)
וגם להעניק לילדינו כוח ועוצמה פנימית שיעזרו להם לעמוד מול כל אדם ולא לפחד להביע דעתם ורצונם ללא מבוכה. כל כך חשוב גם לנו לא לפחד ולהיות אסרטיביים גם מול אנשים שגורמים לנו לחוש קטנים ונבוכים (כמו רופאים מסוימים, פקידים בבנק…)
אני זוכרת עד היום אירוע שקרה לי – ביקרתי את אחותי שהייתה מאושפזת עם צהבת קשה. לפני שעזבתי אותה, וזה היה מאוחר בלילה, שמתי לב שאישוני עיניה מתגלגלים בצורה לא טבעית. קראתי לאחות, והיא טענה שזה שום דבר וגם כעסה עליי על שאני נמצאת במחלקה בשעה כזו… ברגע הראשון חשתי אי נעימות וכמעט ברחתי… אבל אז התעשתי ודרשתי במפגיע שתבוא רופאה לבדוק את המצב. האחות כעסה ונזפה בי. חשתי קצת פיק ברכיים, אבל שוב התעקשתי. בסוף הגיעה רופאה, ומה מאוד התברר שהמינון של התרופה שאחותי קיבלה גבוה מידיי.
נתרגל עם ילדינו בכל מקום שבו הם עומדים מול אנשים מבוגרים – לנהוג בכבוד אבל לא לפחד!