ממו הארנב והציפור החכמה

“אוּף!” צָעַק מֵמוֹ וְהִתְרַגֵּז. הַיָּדַיִם שֶׁלּוֹ הִכּוּ אֶת הָאֲוִיר, וְהָרַגְלַיִם שֶׁלּוֹ הִתְחִילוּ לִבְעֹט וּלְפַזֵּר אֶת הָאֲבָנִים לְכָל עֵבֶר.
אֶבֶן אַחַת פָּגְעָה בְּנֶלִי אֲחוֹתוֹ, אֲבָל לֹא הָיָה אִכְפַּת לוֹ בִּכְלָל. כָּל כָּךְ הוּא כָּעַס וְהִתְעַצְבֵּן!
אַחֲרֵי הַצְּעָקוֹת בָּאוּ הַדְּמָעוֹת. הֵן זָלְגוּ מֵעֵינָיו עַל הָאֲבָנִים וְהִרְטִיבוּ אוֹתָן. מֵמוֹ בָּכָה וּבָכָה וּבָכָה וְחָשַׁב שֶׁהַדְּמָעוֹת לֹא יִגָּמְרוּ לְעוֹלָם.
לָמָּה זֶה קָרָה לוֹ? הוּא עָבַד כָּל כָּךְ קָשֶׁה, וְעַכְשָׁו בִּמְקוֹם בַּיִת הֶחָצֵר זְרוּעָה אֲבָנִים! נֶלִי הִבִּיטָה בּוֹ כְּאוּבָה.